האבולוציה של הגלשן אם מלכי הגלישה של העידן העתיק היו מביטים בנו היום, חלקם ללא ספק היו מתהפכים מקברם, במיוחד כאשר היו רואים את אלוף העולם 11 פעמים, קלי סלייטר, נכנס לפייפלין עם גלשן 5'11 ומשאיר את הצופים בחוף (והשופטים) פעורי פה. במשך יותר מאלף שנים לא שינה גלשן הגלים את צורתו, גודלו, משקלו ואת החומר ממנו הוא עשוי, כלומר, גלשן עץ מאסיבי במשקל של יותר מ- 35 ק"ג המתנשא לגובה של עד שבעה מטרים, ללא חרב וליש. את הגלשן העתיק ביותר הנמצא כיום תוכלו לראות במוזיאון 'בישופ'  בהונולולו, הוואי, הגלשן חגג לא מכבר 230 שנים. השינוי בדמותו של גלשן הגלים החל למעשה מאז שנחשף למערב והגיע לידיהם של חובבי ים מארה"ב ואוסטרליה, בתחילת המאה ה- 20. מבחינתם, גלשן הגלים לא היה קודש הקודשים כשם שראו זאת ילידי הוואי, ומצדם, לבנות גלשנים נמוכים יותר וכבדים פחות היה יותר חשוב. בעקבות תעוזתם לשבור מסורת של אלפי שנים, נהנים היום מיליוני גולשים בעולם מגלשנים קלים, מהירים בגדלים שונים שעשויים מחומרים רבים. אז מה הייתה האבולוציה של הגלשן והאנשים האחראיים לשינויים הגדולים בבניית הגלשן המודרני? הקימור של בוב סיימונס שנות ה 30 ,בוב סימונס בוב סימונס (1919-1954) הוא האבא של הגלשנים המודרניים. הוא עיצב מספר סוגים של גלשנים, בזמן שהוא עושה שימוש בסוגים שונים של חומרים חדשים כמו קצף, פיברגלס ופוליאסטר, ואף ידע לשלב ביניהם עם עץ. ב- 1949 הוא עיצב לראשונה את גלשן הספון – Spoon, גלשן שחרטומו מקומר מעט. "אם באמת רצית גלשן שלו," כתב הגולש האוסטרלי האגדי, רוברט "נאט יאנג, "היית צריך לשלם מראש, ולעיתים לחכות כשנה עד שהיית מקבל גלשן 'spoon'". מאז אותה שנה כול הגלשנים קיבלו את אותו קימור הכרחי לעיצוב הגלשן. סיימונס היה אדם מסתורי ואינדיבידואל אמיתי, כבר בשנות ה- 30 הוא נהג לצאת למסעות גלישה יחד עם רכב הפורד מודל 37 שלו כשגלשן מונח על גג הרכב. הוא טייל כמעט לבד בחיפוש אחר נקודות גלישה. במקביל סיימונס עיצב גלשנים חדשים יחד עם שני שייפרים ידועים נוספים, ג'ו קיג ומאט קיבלין, שאחראי לעיצוב גלשני המליבו-בורד, גלשני הלונגבורד המודרניים ."התרומה הגדולה של סיימונס הייתה במעבר לגלשנים קלים יותר ובשימוש בפיברגלס. הוא יצר את הקשר בין גלשני העץ והגלשנים המודרניים. זה היה קורה בסופו של דבר, אך בלעדיו זה היה מתעכב בעוד 10 שנים. סיימונס זכה במקום בהיסטוריה של הגלישה אך מעטים מאוד מכירים את סיפורו," מספר הגולש 'הגדול' מהוואי, גרג נול, מי שתועד בשנות ה- 60 יורד גל בגובה המוערך ב- 30 מטרים. לא על החרב לבדה אלה על שלוש נשלפות תפקידה של החרב היא למנוע את החלקת הגלשן במים לצדדים. החרב הומצאה לראשונה ב- 1935 על ידי טום בלק, ממציא, גולש גלים ודמות בהיסטוריה של הגלישה, לזכותו עומדת גם המצאת המפרש שעל הגלשן (The Skeg) – כיום גלשני-רוח. "כאשר הגעתי לאיים בפעם הראשונה, ראיתי את הגולשים משתמשים במשוט כדי לשלוט בגלשן," מספר בלק, "חשבתי, יהיה זה יותר קל לתקן את הבעיה עם נוסיף משהו לגלשן – חתיכת עץ – שדרית. לבסוף הוספתי חרב לגלשן וזה עבד מצוין."   החרב עוצבה מחדש בשנות ה- 60 על ידי ג'ורג' גרינו, גולש גלים ואחד מצלמי הגלישה החשובים בהיסטוריה של הענף. הוא נולד בקליפורניה וכיום חי באוסטרליה. החרבות שעוצבו על ידי בלק וגרינו לא היו עומדים בסטנדרטים של היום, ובשנות ה- 70 אם הוספת החרב השנייה על ידי הגולש האגדי, מארק ריצ'רד הגלישה נראתה אחרת. בעקבות השינוי המהפכני, ריצ'רד שינה לחלוטין את הביצועים על הגל והציג לנו את הגלישה המודרנית שאנו מכירים היום. ג'ורג' גרינו עם גלשן ספון מארק ריצ'ארד ב- 1980, סיימון אנדרסון, גולש אוסטרלי השלים את סט החרבות על הגלשן כאשר הוסיף את ה- Thruster, החרב השלישית והמוכרת לנו היטב. אנדרסון הוסיף חרב שלישית בין שתי החרבות של מארק ריצ'רד, ויחד עם הגלשן החדש ניצח באליפות העולם של אותה שנה. החרבות הנשלפות היו קיימות כבר ב- 1954. בשנות ה- 60, הגולש טום מוריי, שהיה איש מפתח בנושא, הציג כמה סוגים של חרבות נשלפות. אבל, רק בסוף שנות ה- 90 חרבות נשלפות הפכו להיות משמעותיות לסגנון הגלישה כאשר הציגו את העתיד של החרבות הנשלפות מספר חברות כמו: FCS, Future, Red X. עצם זה שניתן לשנות את גודלן וסוגן של החרבות על אותו גלשן אפשר לגולשים לדייק יותר בביצועים. כיום, רוב הגלשנים נבנים עם חרבות נשלפות. יותר קצר יותר רדיקאלי המצאת חומר הפיברגלס ב- 1940, התחברה מהר מאוד לענף הגלישה. בתחילה נבנו הגלשנים מעץ באלסה (סוג של עץ קל) ועטפו אותם בשכבה דקה של פיברגלס, אך לאחר זמן לא רב ליבת העץ הוחלפה בקצף שעד היום משמש לבניית גלשנים. באותן שנים רוב הגלשנים התנשאו לגובה של שלושה מטרים. בשנות ה- 60 הגולש ג'ורג' גרינו ועמיתו בוב מק'טוויש החלו להתנסות בגלשנים נמוכים יותר. לרוע מזלם, השתמש הגולש, רוברט "נאט" יאנג, בגלשן שלהם בזמן אליפות העולם בסן דייגו 1966 והתרסק איתו על ריף שהיה במקום. הצלחתו של הגלשן הקצר הגיעה בזכות השייפר דיק ברוור, אשר עיצב גלשני מיניגאן עם זנב-חד (pintail) לגולשים הבולטים של אותה תקופה, כמו ג'רי לופז ורינו אבילרה. זנב הגלשן הפופולארי באותה תקופה היה שטוח, אך בעקבות השינויים בעיצוב הגלשן על ידי ברוור החלו לשנות את זנב הגלשן לעשרות צורות: חד, פיש, שטוח, כנפיים ועוד. העיצובים החדשים של ברוור למעשה פתחו צוהר רחב לשאר השייפרים בעולם, שהפכו את הגלשן למוצר גמיש שניתן לשנותו בקלות. הוספת החרב השלישית ב- 1980 על ידי סיימון אנדרסון לגלשן הקצר שינתה למעשה את סגנון הגלישה שהיה קיים עד כה. מה גם, שהגלשן הקצר וקל המשקל גרם לאנשים רבים להתחבר לענף ספורט הגלישה, וכך הפך לפופולארי יותר. מאז, עיצוב הגלשנים משתנה ללא סוף, הגדלים הפכו מדויקים יותר וניתן לבנות גלשנים מחומרים רבים, אך הנפוץ ביותר נשאר הקצף המסורתי שעטוף בפיברגלס ופוליאסטר. עד שנת 2006 אפשר לומר שהגלשנים נבנו באותה צורה במשך 30 שנה רצוף, ומ- 2006 החלו לבנות גלשנים פופולאריים גם מחומר אפוקסי.  שנות ה- 2000 כאמור, סוד הגלשנים הקצרים (והלא) עבר לידם של שייפרים הגדולים של ימינו כמו אל מריק אשר לקחו את ההיסטוריה ושיפרו אותה בפרטים הקטנים, כלומר בקימור, באורך, ברוחב, בעובי, בזנב ובחרטום, ולא רק, החומרים המוכרים לנו כמו קצף, פוליאסטר ופיברגלס השתבחו עם השנים וניתן לעבד את הגלשן במיומנות וביתר דיוק מבעבר. ישנם ניסיונות ליצור גלשנים מחומרים חדשים כמו אפוקסי, אך נראה שגלשן הקצף המסורתי עדיין מככב באליפויות העולם ויקח זמן עד שמשהו יחליף אותו.ליש הומצא לראשונה ב- 1971 על ידי פט א'וניל, בנו של ג'ק א'וניל ממציא חליפות הגלישה. עד אותה שנה גולשים אשר אבדו גלשנם בים נאלצו לשחות חזרה לחוף בכול פעם ולהסתכן. סוגי גלשנים מודרניים: Longboards – אב הטיפוס של הגלשנים. גלשן ארוך, יציב וקל לחתירה. טוב לסגנון גלישה קלאסי, אפשר ללכת עליו ולגלוש על חרטום הגלשן. Shortboards – הגלשנים הפופולאריים כיום בחופים. גלשן זה טוב לביצועים רדיקאליים ולסיבובים חדים. Guns – גלשן מהיר מאוד לגלים גבוהים.   Funboards/Mini Mals – גלשנים אלו הם שילוב של חתירה מהירה כשל גלשני לונגבורד ורמת ביצועים כשל גלשן שורטבורד. מתאים לגולשים מתחילים ופחות לאלו שרוצים להשתולל על הגל. סוגי גלשנים בהוואי העתיקה: פאיפו (paipo) או קיאו (kiao) – גלשן גוף, באורך של 0.60-1.20 מטר, בדרך כלל שימש את הילדים. עלאייה (alaia) או אומו (omo) – גלשן בגודל בינוני של כ-2.40 מטר או יותר. קיקואו (kiko) – גדול יותר מהעלאייה אך לא כמו הגלשנים הגדולים ביותר, בין 3.60-5.40 מטר. הגלשן שימש לגלים גבוהים יותר עם רמה גבוהה של מיומנות. אולו (olo) – גלשן מאוד ארוך השמור למעמד המלוכה ועשוי להגיע לאורך של 7.20 מטרים. על גלשנים אלו גלשו עד שנות ה- 30 המאוחרות של המאה שעברה. גלשני אולו – רק בני אצולה היו גולשים על הגלשנים האלו

סופטבורד– גלשן הלימוד הרך נולדת בשלהיי שנות ה90- ויצר אמצעי בטיחותי ונהדר ללימוד גולשים מתחילים , היום משתמשים בסופטבורד אלפי מועדוני גלישה ברחבי העולם , בחוגי גלישה , קייטנות גלישה , וגם אנחנו בבית ספר לגלישה קאנטרי משתמשים בגלשני לימוד אלו בקייטנת הגלישה , חוגי גלישה ושיעורי גלישה פרטיים.